קלריטה ואפרים מצגות לוחות הירושימה יצירתם של

קלריטה ואפרים מצגות לוחות הירושימה יצירתם של האמנים היפנים אירי וטושי מארוקי

לוחות הירושימה התערוכה על הירושימה שהאמריקאים לא רצו לראות ע"פ גליה יהב, הארץ שבעה עשורים לאחר הטלת הפצצה על הירושימה האמריקאים מתקשים לקבל את "לוחות הירושימה", יצירתם של האמנים היפנים אירי וטושי מארוקי. הלוחות הוצגו השנה לראשונה במוזיאון האוניברסיטה בוושינגטון העבודה ” “Fire מ-0591 המוצגת בתערוכה

העבודה “ "Petition מ-5591 המוצגת בתערוכה בשנת 0591 התחילו האמנים אירי וטושי מארוקי מטוקיו לעבוד על היצירה "לוחות הירושימה" שהושוותה לא אחת ל"גרניקה" של פיקאסו. כ– 03 שנה אחר כך, ב– 2891, הושלמה היצירה המונומנטלית הזוגית, המוקדשת רובה ככולה לטראומת האטום של הירושימה. בשנת 7691 ייסדו בני הזוג גלריה במחוז סאיטמה לתצוגת קבע ליצירה, המוצגת בה כמכלול על כל 51 חלקיה. לאחר מותם של בני הזוג )ב– 6991 וב– 0002( הפכה הגלריה לקרן המקדמת חינוך לפצפיזם וסוגיות של איכות סביבה הקשורות בגרעין. ב– 5991, במלאות 05 שנה להפצצת הירושימה ונגסקי, זכתה היצירה האפית, בת 51 החלקים, להתנגדות קולנית כשביקשו להציגה במוזיאון הסמיתסוניאן, כך גם היה לאחר מכן, כשהוצגו חלקים ממנה בבוסטון ב– 8991. אבל גם כיום, 07 שנה לאחר ההפצצה, היצירה מעוררת מחלוקת ונתקלת בקשיים ובסירובים כשמבקשים להציגה על אדמת ארצות הברית.

גם ותיקי מלחמה אמריקאים וגם סנגורים קנאים של פצצת האטום מביעים התנגדות עקבית לכל הצגה פומבית של נקודת המבט היפנית כקורבנית. לדידם, יפן היתה הצד התוקפני במלחמת העולם השנייה, והפצצתה מנעה פלישה יבשתית ולכן מנעה גם אובדן חיי אדם רבים, ובזכותה הסתיימה מלחמת העולם. האמנים היפנים אירי וטושי מארוקי יוצרי "לוחות הירושימה"

"לוחות הירושימה" הוצגו במוזיאון האוניברסיטה בוושינגטון )עד 61 באוגוסט 5102(, לראשונה בעיר הבירה, ביוזמת פיטר קוצ'ניק, מנהל המכון ללימודי גרעין. לצדם מוצגים חפצים שנאספו מבין ההריסות, ומסמכים שהושאלו ממוזיאון השלום בהירושימה וממוזיאון הפצצה בנגסקי. לדברי קוצ'ניק, מטרת התערוכה היא "הצגת הסבל האנושי הנגרם מפצצת האטום, שהובילה לעידן שבו הרס מוחלט של כדור הארץ הינו אפשרי, ובו העתיד של אף אדם אינו מובטח עוד". מה הם הציורים מעוררי המחלוקת? 51 הלוחות הם פנורמות המעוצבות כמסכים רחבים מתקפלים, גודל כל לוח הוא כ– 2: 7 מטר, והם מתארים מחזות של גיהנום עלי אדמות, תמונות בלהה אקספרסיביות. אנשים קרועים, קצתם משוטטים בלי מטרה בגוף אכול כוויות, קצתם עולים בלהבות, גוססים בצמא, אמהות מערסלות בחיקן תינוקות מתים, אזרחים יפנים, תושבים קוריאנים ושבויי מלחמה אמריקאים שהופקרו בשטח. מטרת האמנים היתה "להפוך את היצירה לזעקה אוניברסלית", לכן ניסו לייצג את כל מי שנפגע. כך, הצטברה על הלוחות כמות אדירה של דמויות, כאילו ניסו להקים זיכרון פרטני לכל אחד מ– 062 אלף האנשים שמתו בהירושימה. באחד הראיונות סיפרו שאחרי 005 סקיצות הבינו שזו משימה בלתי אפשרית. "נוכחנו שגם אם נרשום ונצייר במשך כל חיינו, לא נוכל לצייר את כולם". כל אחד מהלוחות מתמקד באספקט מסוים הנגזר מהשואה האטומית — רוחות רפאים, אש, מים, קשת בענן, מדבר אטומי, סבך במבוק, הצלה, יאיזו )עיר במחוז שיזואוקה — ג"י(, מחאה, אמא וילד, מות שבויי מלחמה אמריקאים, העורב, נגסקי. קצתם עוסקים באסונות גרעיניים נוספים, כגון הזיהום הרדיואקטיבי שנגרם לספינת הדיג היפנית דאיגו פוקוריו מארו בשל ניסויי הגרעין של ארצות הברית באיי ביקיני בשנות ה– 05, כל אחד מהלוחות מתמקד בפן של הקטסטרופה האנושית, האזרחית, בהשפעות המזוויעות של ההפצצה ושל הנשורת הרדיואקטיבית על היחיד, המשפחה, הקהילה, כמבט ארוך ולא מתפשר על הקורבנות. . ) Pocket Watch (Hiroshima , Located 1, 600 meters from the hypocenter . Donated by Kazuo Nikawa

שלא כמו באמנות האירופית ובייחוד האמריקאית, שעסקה בנושא האטום החל משנות ה– 05 המאוחרות, אצל הזוג מארוקי לא מופיע כלל דימוי הפטרייה. אצלם הפצצה אינה "נוף נשגב" או ספקטקל. העוצמה המתנחשלת של הענן הכמעט אלוהי המרחף מעל התהום כלל לא מתוארת ביצירתם, במקום אלה מצויר פרוטרוט מבעית של ייסורים אנושיים. לדבריהם, במהלך העבודה הממושכת, עבודת־אבל חסרת נחמה שקיבלה לאורך השנים ממד כמעט דתי, מחשבה עיקרית הנחתה אותם — "זה לא היה אסון טבע". ) School Student’s Uniform (Hiroshima

אירי גדל בהירושימה, ועד 5491 כבר ביסס לעצמו מעמד בטוקיו כצייר מודרניסט. טושי עברה לטוקיו מהוקאידו, והיתה מאיירת ספרי ילדים פופולרית. מיד לאחר הטלת הפצצה נסעו בני הזוג להירושימה ברכבת הראשונה שפעלה, רק כדי לגלות שבית משפחתו של אירי, שני קילומטרים ממרכז הפיצוץ, ניצב חצי שרוף על תלו, כל החלונות מנופצים ותקרת הרעפים נעלמה. עוד ועוד אנשים הגיעו לביתם החצי־חרב פשוט כדי לגסוס בפרטיות, בצל קיר מגונן. השניים הסתובבו בין ניצולים וסייעו בהבאת המתים לקבורה. הם איבדו אב, דוד, שתי אחייניות, חברים רבים. בני משפחה שניצלו סבלו מכוויות. רק בספטמבר, כשחזרו לטוקיו, שמעו שהמלחמה נגמרה. מה שראו שם היטה את מסלולם האמנותי לגמרי, והם ייסדו שיתוף פעולה אמנותי שנמשך במשך עשורים רבים. "התחלנו לצייר מה שראינו", סיפרו, "בהתחלה ציירנו את עצמנו, אבל עם הזמן אנשים שמעו שאנחנו מציירים את הקטסטרופה ובאו לדגמן בעבורנו". רוב הניצולים־דוגמנים הגיעו אליהם בסתר, שכן בשנים הראשונות חיו תחת כיבוש, העיסוק בנושא היה אסור והם עבדו על הפרויקט בחשאי. הציורים, שילוב של סגנון יפני מסורתי עם מערבי )טושי טיילה לפני כן באירופה והושפעה מפיקאסו רוב הניצולים־דוגמנים הגיעו אליהם בסתר, שכן בשנים הראשונות חיו תחת כיבוש, העיסוק בנושא היה אסור והם עבדו על הפרויקט בחשאי. הציורים, שילוב של סגנון יפני מסורתי עם מערבי )טושי טיילה לפני כן באירופה והושפעה מפיקאסו ומשאגאל(, הושוו לדימויי תופת ואסכטולוגיה בתרבויות שונות, בין השאר לאיורי מגילות בודהיסטיות מימי־הביניים המתארים את הגיהנום, בשל המוטיב החוזר – דמות אדם בלהבות. אלא שבאמנות הבודהיסטית ייצוג אדם שלו כשהוא מוקף בלהבות קשור לשליטה עצמית רוחנית ולהשלמה עם הגורל, ואילו אצל המארוקים הדימוי הזה לא היה מטאפורה. בספרו מ– 5891 שהוקדש ליצירה, " The Hiroshima , " Murales כתב ג'ון וו. דואר שבני הזוג החליטו להתמקד בציור דמויות אדם, ולא בתיאורי ארץ ישימון, מפני שדווקא בהם ראו את תמצית הטרגדיה המוכחשת. הרי בכל הערוצים הרשמיים של התקופה דווח על נזק שנגרם למבנים בלבד, לא דובר על אובדן חיי אדם.

מבחינת אופן העבודה הרי שטושי ציירה דמויות בפירוט ריאליסטי, ואז אירי התיז עליהן מהומת להבות בתנופת דיו, לאחר מכן הוסיפו שכבות נוספות רבות כאלה, של הסתרה וגילוי, עד שהתקבלה תמונת בלהה מרובדת. הסגנון הציורי השתנה לאורך השנים, למרות שמעולם לא הגיע להפשטה. בלוחות הראשונים הנוסח הציורי כמעט פוטוריאליסטי ואילו בלוחות המאוחרים יש גוון קוביסטי )למשל, בלוח המוקדש לפנסי הזיכרון הצפים שנהוג להדליק ולהשיט על פני המים לזכר המתים כל 6 באוגוסט(. אבל הממד הנפשי של הפרויקט האדיר לא השתנה מעולם, להיפך. כל הלוחות מלווים בקטעי טקסט ליריים, יומנים או מניפסטים באופיים שנכתבו על ידי האמנים. אלה חושפים את תחושת הדחיפות של העדות על הטראומה שלא חלפה במשך השנים אלא דווקא התקבעה. הנה הטקסט המלווה את הלוח הראשון, שצויר ב– 0591: "זאת היתה תהלוכה של רוחות רפאים. כל הבגדים שרופים, גם הידיים והפנים, החזות התנפחו, שלפוחיות סגולות התפוצצו והעור התקלף, נשרך אחרי הגוף כסמרטוט. בידיים חצי מורמות, גררו הקורבנות המותשים את עורם ונראו כרוחות מעונות, נופלים בגניחות ומתים בערימות בזה אחר זה. במרכז הפיצוץ הגיעו הטמפרטורות ל– 6 אלפים, צל של אדם הוטבע על אבן. האם גוף האדם יכול להתאדות? לא נשאר מי שיספר על רגע הפיצוץ. אי אפשר להבדיל בין הניצולים השרופים, הם לחשו אחד לשני את שמותיהם, אבל נשארו בלתי ניתנים לזיהוי".

את הלוח "אמא וילד" מ– 9591, המתאר אנשים מסתתרים מפני האש לצד ערימת גופות, כשבמרכז מחזיקה אשה את תינוקה המת, ליווה הטקסט: "בצל המבנים שנופצו ובלב להבות התופת הורה נטש ילד, ילד נטש הורה, בעל עזב את אשתו, אשה עזבה את בעלה. אין לאן לברוח. נמלטים לכל הכיוונים. זו היתה פצצת האטום".

ב– 3591 הקדיש המלחין היפני מסאו אוקי סימפוניה ליצירה, ואילו ב– 7891 נעשה על היצירה הסרט הדוקומנטרי . " "Hellfire: A Journey from Hiroshima כמו כן היו בני הזוג מארוקי מועמדים לפרס נובל לשלום ב– 5991. לדברי קוצ'ניק, אמריקאים רבים וסטודנטים בתוכם לא מודעים מספיק להשפעה ההרסנית של הסכסוך הגרעיני מאז סיום המלחמה הקרה, למרות שהסכנות קיימות גם בימינו. "חלק מהסיבות להצגת התערוכה הוא למקד את תשומת הלב לכך שהסכנות הגרעיניות לא חלפו", הוא אומר. ואילו טקיוקי קודרה, מנהלת גלריה מארוקי, אמרה בראיון ל"ג'פאן־טיימס" שערכם של לוחות הירושימה, מעבר לפן האמנותי וההיסטורי, הוא בכך ש"הם מראים שפצצת האטום לא רק הרגה אנשים, אלא הרסה הכל, גם קשרים אנושיים, ושהנשק הגרעיני הוא איום גדול לאנושות כולה, איום הגובר על זהות לאומית".

The Hiroshima Panels (原爆の図, Genbaku no zu) are a series of fifteen painted folding panels by the collaborative husband wife artists Maruki Iri and Maruki Toshi completed over a span of thirty-two years (1950– 1982). The Panels depict the consequences of the atomic bombings of Hiroshima and Nagasaki, as well as other nuclear disasters of the 20 th century. Each panel stands 1. 8 metres x 7. 2 metres. The paintings depict people wrenched by the violence and chaos of the atomic bombing; some wandering aimlessly, their bodies charred, while others are still being consumed by atomic fire. Dying lovers embrace and mothers cradling their dead children. Each painting portrays the inhumanity, brutality, and hopelessness of war, and the cruelty of bombing civilians. The people depicted in the paintings are not only Japanese citizens but also Korean residents and American POWs who suffered or died in the atomic bombings as well. The Marukis tried to represent all those affected so as to make their cause an international one and above that one of universal importance to all human beings. The use of traditional Japanese black and white ink drawings, sumi-e, contrasted with the red of atomic fire produce an effect that is strikingly anti-war and anti-nuclear. The panels also depict the accident of the Daigo Fukuryu Maru on the Bikini Atoll in 1954 which the Marukis believed showed the threat of a nuclear bomb even during peace time. Melted Statue of Buddha (Hiroshima )

The 15 Hiroshima Panels: I Ghosts (幽霊, Yūrei, 1950) II Fire (火, Hi, 1950) III Water (水, Mizu, 1950) IV Rainbow (虹, Niji, 1951) V Boys and Girls (少年少女, Shōnen shōjo, 1951) VI Atomic Desert (原子野, Genshi-no, 1952) VII Bamboo Thicket (竹やぶ, Takeyabu, 1954) VIII Rescue (救出, Kyūshutsu, 1954) IX Yaizu (焼津, Yaizu, 1955) X Petition (暑名, Shomei, 1955) XI Mother and Child (母子像, Boshi-zō, 1959) XII Floating Lanterns (とうろう流し, ''Tōrō nagashi, 1969) XIV Crows (からす, Karasu, 1972) Los 15 paneles de Hiroshima: XV Nagasaki (長崎, Nagasaki, 1982) I Fantasmas (幽 霊, Yurei, 1950) II Fuego ( 火, Hi, 1950) III Agua (水, Mizu, 1950) IV Aeco Iris (虹, Niji, 1951) V Niños y Niñas (少年 少女, Shonen shōjo, 1951) VI Desierto Atomico(原子 野, Genshi-no, 1952) VII Matorral de Bambu(竹 や ぶ, Takeyabu, 1954) VIII Rescate (救出, Kyūshutsu, 1954) IX Yaizu (焼 津, Yaizu, 1955) X Petición (暑 名, Shomei, 1955) XI Madre y el Niño (母子 像, Boshi-zo de 1959) XII Linternas Flotantes XII ( と う ろ う 流 し, '' Toro nagashi, 1969) XIII muerte de prisioneros de guerra estadounidenses , (1971) XIV Cuervos (か ら す, Karasu, 1972) XV Nagasaki (長崎, Nagasaki, 1982)

Short prose-like poems written by the artists to further explain the subject of their visual work also accompany each painting. In 1967, the Maruki Gallery for the Hiroshima Panels, was established in Higashi-Matsuyama, Saitama, Japan, as a permanent home for The Hiroshima Panels. The fifteenth panel, Nagasaki, is on permanent display at the Nagasaki International Cultural Hall. Also available for view at the Maruki Gallery are the Marukis' further collaborative paintings on Auschwitz, the Nanking massacre, the battle of Okinawa, Minamata, and their summary collaborative painting entitled Hell. It was for these monumental works, along with their continued peace education efforts that the Marukis received a nomination for the Nobel Peace Prize in 1995. The Hiroshima Panels have also been the subject of the 1987 Academy Award nominated documentary Hellfire: A Journey from Hiroshima. 2197 - "מ Crows” העבודה

I GHOSTS(1950) 1. 8 m× 7. 2 m

It was a procession of ghosts in an instant all clothing buerned off hands, faces, and breasts swelled. The purple blisters on their skin were soon burst and peeled off hanging down like pieces of rags. With hands lifted half up, they were ghosts in procession. Dragging their ragged skin behind them exhausted, they fell down moaning in heaps and died one after another. At center of explosion, the temperature reached six thousand degrees. A human shadow remaind on a stone step nearby. Could a body vaporize? Did it blow away? There is no one to tell what it was like at that moment at the center. Burned charred faces, no one could tell one from another. Voices weakened, they told their names but even then were unrecognized. An infant with innocent face and delicate skin lay asleep Was it saved in it's mother's tender breast? Oh, that even this one babe will awake to rise up again

II Fire (火, Hi, 1950) "PIKA!" The blue-white light of the flash the explosion-the force-the heat wave-Never in heaven or on earth had humankind experienced this. In an instant all burst into flames and the ruins were ablaze. The dead silence of the vast desert broken. Some fell senseless under fallen debris, others desperately digging out. All consumed by the crimson. Glass shards pierced bellies, arms and legs were lost. People fell and were taken by the fire. "Hurry! Get out, quick!" someone shouted. "I can't!" came the mother's cry from beneath the heavy beams. "Then, the child!" the other shouted. "You must escape yourself! My child will be die with me. She would only be lost streets. " Helping hands were pushed away. And mother and child were devoured by swift flames of vermillion.

גודל כל לוח הוא של 02. 7 מטר אורך על 08. 1 גובה, ומחולק ל-8 פאנלים. "אש", לוחות מס' 2 -1

"אש", לוחות מס' 4 -3

"אש", לוחות מס' 6 -5

"אש", לוחות מס' 8 -7

III WATER (1950) Feet outward, heads inward. Mountains of corpses. Layer upon layer of bodies piled so as not to see the eyes, the mouth, the noses. In one forgotten hear of bodies not yet burned was an eyeball looking out and watching us. Was it alive? Was just a maggot putting false life into a dead face? Water, water. All wandering searching for water. Fleeing from the licking flames searching for a last drop of water. A hurt mother clutching her child running along the river. Falling into the deep part and scrambling back desperately to the shallow. Run! through the fierce flames enveloping the river. Stopping only to cool her face in the water. Run! Finally to here. Finally she gave breast to babe and found out it not alive. A portrait of mother anf child in the 20 th century. Wounded mother and dead infant, the statue of despair. Let the mother and child be a symbol of hope as it has always been. It must be!

Feet outward, heads inward. Mountains of corpses. Layer upon layer of bodies piled so as not to see the eyes, the mouth, the noses. In one forgotten hear of bodies not yet burned was an eyeball looking out and watching us. Was it alive? Was just a maggot putting false life into a dead face? Water, water. All wandering searching for water. Fleeing from the licking flames searching for a last drop of water. A hurt mother clutching her child running along the river. Falling into the deep part and scrambling back desperately to the shallow. Run! through the fierce flames enveloping the river. Stopping only to cool her face in the water. Run! Finally to here. Finally she gave breast to babe and found out it not alive. A portrait of mother anf child in the 20 th century. Wounded mother and dead infant, the statue of despair. Let the mother and child be a symbol of hope as it has always been. It must be!

IV RAINBOW (1951)

IV RAINBOW (1951) A naked soldier with a sword and in military boots. A soldier with broken arms and crushed legs. And covering their ragged skin with blankets sick soldiers hurrying to nowhere. Stillness on the earth. Dead silence like the sound of water sinking into the ground. Suddenly a maddened soldier pointed to the heavens screaming over and over. "Here it comes! The B-29!" There was no shadow of an airolane anywhere. Wounded horses, frenzied horses. Raging crazy.

IV RAINBOW (1951) American soldiers who had come to bombard this land were taken prisoner and held captive un army barracks. The Atomic Bomb kills foe and friend-Two of them still in handcuffs were found lying on the side of the road near the Dome. Dust and smoke from the hell blown high up in the sky. The cloud poured large raindrops from it's swelling shape. And darkened was the sky. But lo! a rainbow appeared brilliantly in the seven colors.

V BOYS AND GIRLS (1951)

Lying dead in lines along the riverbanks. Heads together longing for the water. They lay stacked back to from head to foot and died. None recieved that last drop of water flowing below the steep banks. The boys and girls had been mobilized to do adult work that day to tear down buildings. Whole classes died together. Two sisters embraced each other in disfigured human shapes. Nearby, young girls without a scratch lay dead. "My little girl was the only one of her whole class to live. But her fingers were all burned and stuck together and her face and neck became one. She has never walked again and hasn't grown since that day-She was thirteen then. " So related a carpenter, a victim himself looking at this painting.

VI ATOMIC DESERT (1952)

There was no food, nor medicine. Houses were all burned, the rain came in. No electricity, no newspaper to read, no radio, No doctor. Both the dead and wounded were food for maggots, and swarms of flies buzzed. The odor of the corpses was on the wind. The Atomic Bomb exploded in human hearts as well as upon human bodies. Heedless of naked and ragged skin, they would search for lost children day after day. Even now, human bones are found in the soil in Hiroshima.

VII BAMBOO THICKET (1954)

Bamboo thicket were the only shelter for the people. "It wasn't an earthquake. But what was it? " "A ball of flame bombs? " "It was some kind of bomb. " "No, it was a death ray. " "There was a flash and boom. . . " "No, there wasn't any boom in Hiroshima. It must have been too loud. Only flash--PIKA!" The people called that unknown thing PIKA. Just outside Hiroshima stood mane bamboo thickets. The bamboo stalks were all burnt on the side facing the city center. The homeless found refuge in the thickets and there one by one breathed their final breaths. We no longer had the courage to answer the pleas foe help. There was no more space in our house for the wounded to lie. Among the multitude of corpses under Mitaki Bridge, a human figure whose age or sex no one could tell, finally slumped in death on August 26. After all those long days since August 6. There was no one to take away the corpses-A typhoon and flood in early September carried the all way out to sea.

VIII RESCUE (1954)

The blaze was unceasing. People searching for relatives and taking them home but on the way found them dying. Food was being rationed out to the long line. There a young woman clutching hardtack for her family fell over and died. Sister's mother- and father-in-law had hundreds of glass fragments piercing their whole bodies. Their ankles were swollen as thick as thighs. From our house we put them on a cart and pulled it to their oldest son's home in Kaita walking by the center of the blast. It rained softly all day that day. It rained often in Hiroshima after the Bomb. Midsummer but it seemed cold every day. In tears she told us. She said "Mother, forgive me!", as she left her and ran. Husband left wife, wife left husband, parent left child, child left parent. Rescue--it came later.

IX YAIZU (1955)

It was 1945. For the first time in human history, the Atomic Bomb was dropped over Hiroshima. And dropped once more over Nagasaki. Then over Bikini Atoll, another first the Hydrogen Bomb was dropped. There a fishing boat called Lucky Dragon saild. The death ashes fell around, and half a year later Aikichi Kuboyama died in his home port of Yaizu. (ancient settlement) Sister's mother- and father-in-law had hundreds of glass fragments piercing their whole bodies. Their ankles were swollen as thick as thighs. From our house we put them on a cart and pulled it to their oldest son's home in Kaita walking by the center of the blast. It rained softly all day that day. It rained often in Hiroshima after the Bomb. Midsummer but it seemed cold every day. In tears she told us. She said "Mother, forgive me!", as she left her and ran. Husband left wife, wife left husband, parent left child, child left parent. Rescue--it came later

X PETITION (1955)

Stop the Atomic Bomb! Stop the Hydrogen Bomb! Stop War! In Tokyo's Suginami Ward, a petition begun by women spread all over Japan. Children, mothers, fathers, old people, workers of all kinds -- everyone signed. For the first time, the people of Japan asserted themselves with a silent cry. A voice that echoed throughout the land. A call for peace.

XI MOTHER AND CHILD (1959) Under the shattered structures amidst the excruciating flames. Parent left child, child left parent, husband left wife, wife left husband. Nowhere to escape to. Figures fleeing in all directions. This was the Atomic Bomb. In the midst of this, how eerie-Mothers' loving arms shielding their babies from death, dying themselves. There were oh! so many.

XII FLOATING LANTERNS (1969) On August sixth every year, the seven rivers of Hiroshima are filled with lanterns. Painted with the names of fathers, mothers, and sisters, they float on their way to the sea. Almost there, pushed back flame snuffed out. Darkly coming back in pieces. Tossed by ocean waves. That time, years past, these same rivers were filled. With the corpses of those fathers mothers and sisters.

XII FLOATING LANTERNS (1969)

XIII DEATH OF AMERICAN PRISONERS OF WAR (1971) By your bomb, 300, 000 Japanese died but your own died too--23 of your youth. Before the Atomic Bomb was dropped on Hiroshima, Americans on B-29 bombraids parachuted down and were taken prisoner. Women as well as men. In What atate were they at the end? We wondered about their shoes, their clothes. Upon going to Hiroshima we were dumbfounded. Kept in an underground shelter near the center of the blast the P. O. W. s would have perished anyway. Or could they have lived? But the surviving prisoners, in fact, were tortured and murdered by their enraged captors, the Japanese. Our hands trembled as we painted the death of American prisoners of war.

XIV CROWS (1972)

Koreans and Japanese look alike. In those mercilessly charred faces how can one see a difference? "After the Bomb, the bodies of the Koreans were left on the streets to the very last. Some were alive but few. Nothing to be done. Crows descending from the sky. Hoedes of crows. Coming down to eat the eyes of the Koreans. Eat the eyes. "* Even in death, Koreans were discriminated against. Even at death, Japanese discriminated against Koreans. Asian both, hit by the Bomb. Beautiful chima chogori. Flying through the sky to Korea the homeland. We respectfully offer this painting. We pray. NOTE: In the Mitsubishi Shipyards in Nagasaki, there were forced laborers from Korea numbering more than 5000. There were also many Korean forced laborers in Hiroshima. In South Korea alone today, there approximately 15, 000 Atomic Bomb survivors who have no official recognition as such as have received no assistance. * from the writings of Michiko Ishimure.

The target of Kokura covered by clouds, two B-29 s on to Nagasaki. Chased by more clouds. Mitsubishi Steelworks skirting the town the new target. Drop it! Just above Uragami Cathedral it exploded. Instantaneously annihilating the priests and believers and all. The cathedral at the center. Endless concentric halo-like circles of dead human beings. In Nagasaki it was a plutonium bomb. Stronger than the one in Hiroshima. Nagasaki in ruins 140, 000 killed. One more Atomic Bomb. Nagasaki Atomic Bomb Museum.

Remembering the "Rape of Nanking" December 13, 1937, was the beginning of a terrible, terrible time for the Chinese people living in Nanking (now Nanjing), China. That day was the beginning of the Nanking Massacre, which is also Two outstanding artists, Toshi and Iri Maruki (a married couple whom I have had the privilege of hearing speak), are mainly known for their paintings about the bombing of Hiroshima. But in 1975 they painted “The Rape of Nanjing, ” a 13 x 26 feet black and white panel known as the Rape of Nanking.

Eiko Otake, “A Body in a Gallery” performance (photo © Cecilia Mezulic)

: מקורות : התערוכה על הירושימה שהאמריקאים לא רצו לראות http: //www. haaretz. co. il/gallery/art/. https: //en. wikipedia. org/wiki/The_Hiroshima http: //www. aya. or. jp/~marukimsn/gen/ http: //voiceseducation. org/content/ http: //www. bu. edu/art/? attachment_id=2509 http: //sasperera. blogspot. -maruki-museum http: //ajw. asahi. com/article/behind http: //hyperallergic. com/255344 http: //theviewfromthisseat. remembering-rape-of-nanking/ קלריטה ואפרים http: //repository. library. -64 crows : הנכם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו www. clarita-efraim. com http: //theviewfromthisseat. blogspot. co. il/2012/12/remembering-rape-of-nanking. html chefetz@clarita-efraim. com https: //sites. google. com/site/artslab 13/horror http: //blog. livedoor. jp/kashimagennky