עפ י ספרו של הסופר — צלם עיתונות

)עפ"י ספרו של הסופר - צלם עיתונות ג'ון פיליפס - שיצא לאור בעברית ב - 7791( © סריקה, עיבוד צילומים ועריכת מצגת – ע. רנד & © photos Scanning, processing presentation editing – A. Rand

מצגת זאת מאוחסנת בשרתי אתר נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית www. nostal. co. il בקרו בארכיון המצגות שבאתר וצפו במצגות רבות נוספות בתחומי שימור התרבות, הנוסטלגיה וההיסטוריה של ישראל.

מדברי המחבר ב'מילת הסבר': "אנשים הביעו השתאות על שעלה בידי, י ה ו ד י, לצלם את תלאות הישראלים, ש הלגיון הערבי, עקב כניעת הרובע היהודי. מה שאותי מפליא הוא, שאנשים מניחים, כדבר מובן מאליו, שאני יהודי שהרי העליתי במצלמתי 'תמונות אוהדות' כל כך. אף צלם יהודי לא יכול היה לצלם תמונות כאלה. ערבים משתול היו הורגים אותו מיד. עובדת היותי אנגלוסקסי לבן, גם היא לא עמדה לי. התנאים היו כאלה שכל אדם נושא מצלמה נחשב למרגל יהודי ומיד הותקף. עלה בידי לצלם את התמונות הנכללות בספר זה רק משום שהסתוב במדי הלגיון הערבי, ומאחר שחשבוני, בטעות, לקצין בריטי, האוכלוסיה הערבית הניחה לי לנפשי – בהתחלה". . .

דבר המו"ל:

"צמח ברומליה ורודה פרח בתוך פח בנזין ישן על עדן החלון. מאחוריו ניצבו שני לוחמים לא סדירים וירו. לוחם שלישי טען את רובהו. רביעי היה שרוע על כיסא בתרדמה עמוקה. לא היה לי מושג היכן אני. העריק הבריטי שפגשתי בראודה )מפקדת הלגיון( כשהתלונן על הבוזזים בבית הכנסת, הוביל אותי לכאן בדרכים נפתלות ממפקדת הלגיון. נחפזנו ברחובות צרים, חולפים על פני סבכי תיל בצמתים, שבהם עמדו על משמרתם לא סדירים, מתוחים וזעופי –פנים. כל אימת שעצרנו להחליף כוח, דומה שראיתי רק בתי כנסת שניזוקו. 'יש להם כנראה לפחות 05 בתי כנסת ברובע, וכל אחד מהם – מבצר', אמר העריק בשאט נפש".

"כיוון שלא היה לי שמץ מושג לא בדבר מיקומי ולא בדבר יעד יריותיהם של הלא סדירים, שאלתי אם אוכל להביט מבעד לחלון. אחד החיילים הואיל לפנות לי מקום. מולי עמד בית כנסת ענק, מרשים במידותיו כמו במידת הנזק שנגרם לו. זה היה בית הכנסת 'החורבה'. בנין זה ששמעו יצא למרחוק כבנין המפואר ביותר בכל רחבי פלשתינה, זכה לכינויו על שום שעמד בשיממונו 051 שנים מאז הונחו יסודותיו ועד שהושלם בנינו. כעת שוב היתה החורבה – חורבה". קיר שנותר מביה"כ 'החורבה'. צולם ע"י המחבר בשנת 5791.

"זה היה כנראה ב-91 במאי. הבחנתי שחיילי הלגיון, בחגור קרב, נוהרים לתוך העיר העתיקה. משהו קרה, אך איש לא אמר דבר. לבסוף שמעתי את החדשות מפי העריק הבריטי". מסתבר, שכניסת חיילי הלגיון נבעה מפריצת כוחות ההגנה, בליל 84. 5. 81 , אל הרובע היהודי דרך שער ציון. "גלאב פחה, המפקד העליון הבריטי של הלגיון הערבי, היה משוכנע שלוחמים לא סדירים לא יוכלו לעצור בעד הישראלים מלכבוש את כל העיר העתיקה והחליט להטיל לקרב את הלגיון, שעד כה היה בעתודה. . . 01 ימים ו-01 לילות התנהלה מערכה כבדה. מבעוד יום פרצו הערבים דרך אל הרובע היהודי בפגזי מרגמות. בלילה הועם יופיו הדומם והשליו של אור הירח בזוהר הכדורים הנותבים הניתזים בשמים כקילוחי דם. רושם זה התחזק כאשר שמעתי צריחת אשה עולה מרעמי הירי. ב-82 במאי נכנעו הלוחמים הישראלים התשושים"

"לא היה ולא כלום בין לוחמים בדווים עזים אלה )חיילי הלגיון( לבין צבא ההצלה הלא יעיל. הראשונים היו מאומנים היטב, ממושמעים ומצוידים כהלכה. לישראלים ציפה קרב קשה. . . " מתוך 'מילת הסבר' של המחבר - "ידעתי שתצלומי על אודות סבלו של הרובע היהודי, אם ייתפסו, יושלכו מיד לסל האשפה. בזאת לא רציתי והחלטתי להבריחם מחוץ למזרח התיכון. היה בכך סיכון, אך החלטתי לנסות את מזלי. העדות על מה שאירע באמת בעיר העתיקה ב-82 למאי 8491 ניצלה ונשמרה עבור הדורות הבאים, אם יגלו בה הדורות הבאים ענין".

"מעט אחרי השעה 00. 9 בבוקר 82 במאי, ניגשתי לעמדה הקדומנית של הלגיון ברובע הארמני. האש פסקה. האנשים שהתכנסו בחצר המנזר הארמני היו אחוזי התרגשות. 'היהודים רוצים להיכנע', אמר קצין מהלגיון. 'הם שלחו לכאן שני רבנים'. מצאתי את שני הרבנים ישובים על ספסל ולצדם שוטר צבאי. משמאל, במגבעת לבד שחורה, ישב הרב מינצברג, שבא בתור נציג הקהילה האשכנזית. הוא נראה שקוע כולו בתפילה. הרב חזן ייצג את הקהילה הספרדית. פניו נשרטו מרסיס בדרכו מן העמדות היהודיות אל קו העמדות הערביות. הוא התעלם מפציעתו ונעץ מבט אומר סמכות במאיור תל, ששוחח בטלפון".

לאחר שמאיור תל הודיע לשני הרבנים, כי לא ינהל מו"מ אלא עם נציג הצבא, "הרב חזן יצא לחזור אל הקווים היהודיים למסור את דרישת המאיור בעוד הרב מינצברג נשאר ברובע הארמני. הייתי סקרן לדעת מה תהיה תגובת הערבים כשיחלוף הרב על פניהם ויצאתי בעקבותיו. אחדים חייכו חיוך רחב. אחרים התבוננו בו ביראת כבוד, כשירד ברוב הדר במדרגות. איש לא נראה עוין".

"'הנה בא המוכתר ויינגרטן', הכריז חייל הלגיון שבישר על בואו של ראש הקהילה היהודית בעיר העתיקה. תהית מדוע נשלח דווקא הוא, שהרי תל הבהיר במפורש שלא ינהל משא ומתן אלא עם נציג הצבא. קבוצה של 6 אנשים ליוותה אותו בדרך הסמטאות אל המנזר הארמני. אחד מהם היה קצין הלגיון, האחרים, לפי מדיהם הרבגוניים, היו כנראה מצבא ההצלה. להפתעתי החזיק קצין הלגיון בידו הימנית של וינגרטן – מחוות ידידות אצל המוסלמים הערבי שלשמאלו של וינגרטן החזיק בזרועו השמאלית, בענווה מסוימת. "

". . . שמעתי קול המון מתקרב. קבוצת לוחמים לא סדירים הלכה בוויאה דולורוזה. היה עמם שבוי ישראלי. הצלחתי לצלם את השבוי ושומריו מקרוב. הישראלי נראה מתוח ונפחד. לא יכולתי לזקוף זאת לחובתו, בהתחשב במצב רוחם הרצחני של האזרחים הערבים. כשכבר היו בראודה פנימה, השבוי נרגע מעט. הוא הזדהה בשם טוויל, הנציג הצבאי שנשלח לשאת ולתת עם מפקד הכוחות הערביים בירושלים". מדברי שאול תובל )טוויל(, איש משרד החוץ, למחבר בפגישתם בסוף שנת 5791: "ביום הגורלי של 82 במאי הייתי במפקדה שלי ברח' שער השמיים. משה רוסנק, מפקד הרובע, ביקש שאגש אליו לבתי מחסה. שם נודע לי שהרב חזן והרב מינצברג יצאו לפגוש את מאיור תל והוא אמר להם. . . שהוא רוצה לראות נציג של ה'הגנה'. . . רוסנק אמר לי: "החלטנו לשלוח אותך כנציג ההגנה". ההוראות שנתנו לי היו להרוויח זמן, להחזיק מעמד עד רדת החשיכה, בתקווה שבינתיים תגיע תגבורת לרובע. הרב ויינגרטן, ראש הקהילה, נשלח גם הוא אתי. "

"שינוי אחד בלבד הוכנס בתנאי הכניעה בתרגומם האנגלי. במקור הערבי נכתב ש'כל הגברים הבריאים ייחשבו לשבויי מלחמה'. בנוסח האנגלי נאמר 'כל הלוחמים' והוסכם שהמאיור תל הוא שיקבע מי הוא לוחם. . . " מן הצד הישראלי חתמו על כתב הכניעה ויינגרטן ומשה רוסנק, מפקד הגנת הרובע היהודי. כאשר חתם הקצין היהודי הצעיר, קדור הפנים, התבונן בו מוסה אל חוסייני, אחיינו של המופתי ונציגו בעיר העתיקה, בהתנשאות. אח"כ, צירף גם אלחוסייני את חתימתו ואחריו תל, בשם הערבים. עד לטכסיות הזאת היה ד"ר פאבלו דה אזקאראטה, ראש ועדת ההפוגה של מועצת הבטחון של האו"ם. הצצתי בשעוני. השעה הייתה 63. 4 בדיוק, 82 במאי 8491 ". הערת המחבר: "עד היום לא נמצא העתק כתב הכניעה. לאחר שחתם עליו, העביר רוסנק את המסמך למשה ויינגרטן, בהנחה שהרב יעבירו לשלטונות ישראל. אלא שויינגרטן הוחזק במעצר והמסמך אבד לעולם".

"כיום, כעבור 82 שנה, עדיין שתי תמונות חרותות בזיכרוני - המנצח: המאיור עבדאללה תל, מתבונן בכיפת הזהב של מסגד עומר, דרך סורג ברזל שחור, במפקדתו בראודה, לפני כניסתו לרובע היהודי. המנוצחים: תושבי בתי מחסה ממתינים לגורלם בהפוגה הקצרה שבין הכניעה ועד לפינוים".

"המאיור תל, ובידו כתב הכניעה החתום, נכנס למובלעת הקטנה שעדיין הוחזקה בידי הישראלים. מוסה חוסייני, בירכית פשתן לבנה, ועמו טוויל, במכנסיים קצרות, ומשה רוסנק, כשסגין תלוי לו ברישול, פסעו מאחריו".

"שבוי אחד עורר את סקרנותי במיוחד. הוא היה חייל בריטי שהצטרף ל'הגנה'. שמעתי על אודותיו מפי חייל בריטי אחר, עריק פרו ערבי, שאקרא לו "פיטר". . . לאחר כניעת הישראלים, פגשתי בו שנית ואז אמר לי: 'יש עריק אחד מגדוד סאפולק, שעבר לצד היהודים ואני מתכון לשים את ידי על המלוכלך הזה, שמו אלברט מלוויל'. כשהגענו לחצר בתי מחסה, פנה פיטר מיד אל קבוצת השבויים. הוא בחן אותם בקפידה ואמר: 'הנה הממזר'. עיניו נחו על אדם בכומתת גרב. האיש בכומתה הביט בי בדאגה. לאחר שסיפר לי במשפט אחד על נסיבות עריקתו, הוסיף: 'אני חושב שהם מתכוונים לירות בי, אדוני, ואני באמת לא התכוונתי לערוק'. פיטר גיחך. הסבתי את תשומת לבו של המאיור תל אל האנגלי והוא הבטיחני שיתייחס אליו כאל שאר השבויים". הערה: במשך שנים היה המחבר משוכנע שאלברט חוסל בדרך למחנה השבויים. אולם משיחתו עם השופט חסון, שהיה בין השבויים )ר' שקופית מס' 71(, הסתבר, כי אלברט שהה אמנם במחנה השבויים ואף הוחזר ארצה יחד עם כולם, התגייס למשטרה, וגם נשא אישה בארץ, אלא שלאחר מכן ניתק הקשר בין השניים(.

"לוחמי ה'הגנה' ניצבו במסדר מרושל בחצר בתי מחסה. בעיניהם היה מבט ריק, הבעה של אנשים שעמדו בהפגזה בלתי פוסקת וכמעט בלא שינה. חזותם של אנשים אלה לא העידה על העיקשות חסרת הפשרות שבה לחמו כנגד התקפות הלגיון הערבי במשך עשרה ימים ועשרה לילות ברציפות".

"משך חודשים ארוכים לאחר נפילת הרובע היהודי, פקד אותי אותו חלום שוב ושוב. אני חוזר אל חצר בתי מחסה ושם עומדים לוחמי ה'הגנה' בשורות. צעיר צנום במעיל גדול במידותיו, מכסה על פיו בחשש בראותו אותי. ערבים מטילים מזרנים אל חצר בתי מחסה והופכים את קרביהם בחיפוש אחר זהב. רגלי ילד בנעלים חרוכות מציצות מתחת לדלת המכסה את גופו כתכריכים. לפני שהספקתי לצלם, ערבים מתנפלים עלי. סיוט זה היה חי וברור כל כך משום שהדברים באמת קרו". . . אין פלא שהייתי סקרן לדעת מה עלה בגורלם של אנשים אלה. שהרי צילמתי אותם בו ברגע שחדלו להתקיים כקהילה". . .

"שבויי המלחמה הוצעדו לקישלה, בית הסוהר התורכי הישן, ליד שער יפו. היה מעין צחוק הגורל בשמות הרחוב שעברו השבויים במצעדם. הם יצאו לדרכם מבית רוטשילד וצעדו לאורך רח' שער השמים ומשם לרח' בית אל. ברח' היהודים נעצרה התהלוכה עד שירחיקו חיילי הלגיון את האזרחים הערבים העוינים, שחסמו את הדרך לקישלה, ששם יבלו השבויים את הלילה בטרם יעבירום למחנה השבויים בירדן".

"בשובי לישראל אחרי 82 שנים, היה הרחוב מוכר לי. השינוי היחיד היה בשמו, שהוחלף מ'שער השמים' ל"גל-עד". השינוי נעשה במסגרת המגמה לפשט שמות רחובות. זה היה אותו רחוב שבו הובלו השבויים הישראלים אל חצר בתי מחסה, שבה רוכזו השבויים".

חצר בתי מחסה כעבור 82 שנים. . "מספר תושבי הרובע היהודי אז נאמד ב-0021 בערך. מרבית ימי המצור עברו עליהם בבית הכנסת יוחנן בן זכאי מן המאה ה-6 שארבעת אולמי התפילה שבו היו גדולים דיים לתת מחסה לכל האזרחים הלא לוחמים. לפי סעיף 5 בהסכם הכניעה, אזרחים הבוחרים להישאר ברובע יוכלו לעשות כן, בתנאי שיכירו בריבונות המלך עבדאללה. עד כמה שידוע לי, לא נזקק איש לחסדי סע זה. . . הלומים מן ההפגזה אספו האזרחים את מיטלטליהם והשתרכו אל עבר חצר בתי מחסה. השעה היתה מעט אחרי 00. 81 והשמש הטילה בוהק אדמדם על קירותיו החרבים של בית הכנסת 'תפארת ישראל', ששימש עמדה למגיני הרובע עד לכניעה".

"דקות לפני הפינוי, משפחות שלחו מבט אחרון בבתיהן, שזה עתה נטשום. בלי בושה צילמתי את תושבי הרוב ההמומים עת השתרכו לעבר חצר בתי מחסה. התרשמתי במיוחד מהבעות פניהם, שהתחלפו מהבעה של אטימ וריקנות להבעת מכאוב. איש לא בכה. דמעות היו דבר מותרות ולאיש לא היה פנאי להתמכר להן. שעה אחת בל ניתנה להם לארוז רכוש של עמל חיים".

"הבחנתי בהבדל רב בין תגובות צעירים וזקנים. שתי נערות שצילמתי, נשאו עמן שלושה צרורות. במבט נחוש הן צעדו קדימה. . . "

". . . לא כן האיש הזקן, שישב בשיכול רגליים על הארץ, מנותק מכל המתרחש סביבו. כל מה שטרח להציל היה טלית מקופלת בקפידה ותנ"ך שדפיו נתרפטו ממלילת אצבעות. . . "

". . . הזוג הזקן התנהל בכבדות במעלה הגבעה אל חצר בתי מחסה. האשה החזיקה תיק ובתוכו מזון. היא לקחה עמה, בשקית נייר, מעט מצות משיירי הפסח. בעלה נשא את בגדי המשפחה. השנים זה עתה עזבו את הבית שגרו בו יותר מ-05 שנה ואליו לא יחזרו עוד. . . " הערות המחבר בהסתמך על פרטים שנודעו לו כעבור 82 שנים: "לאחר שבני הזוג ישראל זליג - קניאל ואשתו איידל נאלצו לעזוב את ביתם, הם הועברו לבית זקנים בעיר החדשה. שם הם נפטרו קודם שעבר הר הזיתים לידי ישראל ולא זכו להיקבר בבית הקברות היהודי הזה, כפי שקיוו תמיד. הם נקברו בבית הקברות בשייך באדר" )כיום –גבעת רם(. )המחבר צירף להערותיו את צילומי הקברים, אותם גילה לאחר חיפוש ממושך בסיוע צעיר ישראלי(.

"האישה הנושאת תינוק בזרועותיה, עמדה קפואה במקומה. היא נעצה עיניים בוהות היישר נכחה, שקועה במחשבות לבה. יום קודם נהרג בעלה". הערות המחבר: " 82 שנים לאחר אירועים אלה, נפגשתי עם האישה, גב' שמחה מירסקי, שהתגוררה אז ברח' הפורצים בירושלים, ביחד עם בנה. כשהצגתי בפניה את התמונה )מימין(, היא טענה בעקשנות, כי איננה יודעת מי הילדה שבתמונה. בנה הבהיר לי, כי זוהי נכדתה. היא גם לא יכלה למסור פרטים לגבי מקום מגוריה של הנכדה. הבן אישר, כי בעלה, אכן נהרג בהיותו לצידה בעת המצור על ירושלים"

"האיש הזקן, שחוח תחת משא מצעים, הפסיע בצעדים כושלים אל עבר חצר בתי מחסה ועמו ילד נפחד. שם נבלעו השנים בזרם האנשים ששטף על פני לוחם ערבי צעיר מן הלא סדירים ובידו נשק אוטומאטי". הערה: במסגרת פגישותיו של המחבר, לאחר 82 שנים, עם אנשים שמופיעים בצילומיו, הוא פגש גם את אותו זקן, דניאל לוי שמ בעת הפגישה היה לוי בן 28. ב- 35 שנותיו הראשונות חי לוי ברובע היהודי, עד לגירושו משם. לאחר מלחמת ששת הימים, חזר לעיר העתיקה כדי לחפש שם סוחר ירקות ערבי, שעמו היה בקשרי מסחר עד לגירוש. הוא אמנם מצא אותו ובאותה הזדמנות החזיר לו 03 לירות שהיה חייב לו עבור אספקת ירקות קודם לגירושו.

"לפליטים לא היה זמן לשלוח מבט אחרון בבית רוטשילד, המפאר את הכיכר בקימוריו הנאים ובחזית האבן שלו, שצבעה כפרי האפרסק. חריקת מצעדי הרגליים על שברי האבנים המאובקות, הזכירה לי רעש מוכר אלא שהתקשיתי לזהותו, עד שעצמתי את עיני, ואז נזכרתי: זה היה כשאון הגלים הנשברים על חלוקי החוף. " בית רוטשילד המשופץ – צולם ע"י המחבר 82 שנים אחרי הגירוש. משרדי מתכנני השיקום נמצאו אז בבנין זה, לאחר שיפוצו.

"לאורה המהוסס של השקיעה, שלמגעו הופך כל צבע לגון אפור, צילמתי את הפליטים. ד"ר פאבלו דה אזקאראט ראש ועדת ההפוגה של האו"ם, ניצב לצדי. 'לאומללות תמיד אותה ארשת' אמרתי. ד"ר אזקאראטה הנהן בראש 'אני ספרדי רפובליקני. במאלגה במלחמת האזרחים ראיתי אותם מחזות בדיוק' ".

גב' גולדה מאיר בהקדמה לספרו של המחבר – )מאי 7791(: "הטרגדיה של המאה שלנו מתאפיינת בכך, שלעתים כה קרובות נכפה עלינו להביט בעיניהם של בני אדם פשוטים, נבוכים ויגעים, בני אדם מפוחדים וכואבים, שהושלכו על לא עוול בכפם, לתוך מערבולת המלחמה ומוראותיה. אותה טרגדיה אשר עלתה בחלקם של הגברים, הנשים והילדים שצילם מר פיליפס ושוחח אתם באביב 8491, נפלה בחלקם של מיליונים רבים ברחבי העולם ב- 05 או ב -06 השנים האחרונות . . . על כף המאזניים באותם ימים נוראים היה מוטל לא רק גורלם של קומץ לוחמים אמיצים ואוכלוסיה אזרחית זעירה, אלא עצם קיומה של אומה אשר קמה לתחייה לאחר אלפיים שנה, על אף מכשולים אדירים וכנגד איבה חסרת פשרות".

"גל הפליטים הראשון הגיע לשער ציון, נקודת גבול בין ירושלים העתיקה לחדשה. משיעברו בשער, ייכנסו הפליטים לתחום ישראל. מעטים הביטו לאחור. ילד אחד עשה כן, במבט עורג. ילדה מפוחדת הרימה קול צווחה".

". . . הייתי המום ממהירות הריסתו של הרובע היהודי וכמעט החמצתי את הילדה הקטנה שרצה טרופת אימה במורד הרחוב. באימתה חשפה את שיניה כחיה במלכודת. . . " הערות המחבר לאחר פגישתו עם רחל מעתוק-לוי )היא הילדה בצילום(: איש לא היה מזהה בעליזה, עקרת הבית, את הילדה הקטנה טרופת האימה שרצה במורד רחוב היהודים הבוער ב-8491. ואלה דבריה: "הייתי בת שבע וחצי באותו זמן. נשארתי לבדי בבית, כי אמי יצאה עם שאר הילדים לבית הכנסת ושכחה אותי במהומה הכללית. לקחתי כמה מצות מהשולחן ויצאתי החוצה. ברחוב היו חיילים ערבים והרובע בער. לא היתה לי ברירה אלא לרוץ דרך הרחובות ולנסות למצוא את הורי. הגעתי לשער ציון ונהדפתי החוצה עם ההמון. חייל ישראלי העלה אותי למשאית עם שאר הפליטים. למחרת מצאתי את אמי, אבי ואחי הקטן. אמי חילקה בינינו את המצות שהבאתי עמי, כי לא היה לנו דבר אחר לאכול".

"לפי הסכם הכניעה הוקמה ועדה רפואית ובה רופא ערבי, רופא ישראלי ונציג הצלב האדום ונציג האו"ם. אחיינו של המופתי, מוסה אל חוסייני, נסתפח לקבוצה זו. הוא משך תשומת לב בירכית הפשתן הלבנה שלו שאין בה רבב ובהתנשאותו היהירה. באחד מבנייני בתי מחסה הפכה קומת הקרקע לבית חולים מאולתר. פצועים קל קבלו מצות בריבה. אחות בעלת צמות בלונדיניות, בתו של מרדכי ויינגרטן, חבשה את אחד הפצועים. לפי אומדני, נפצעו ברובע יותר מ- 002איש. . . כשחזרתי, כבר עלה בית החולים בלהבות. הפצועים הועברו אל בין חומותיו הגבוהות של המנזר הארמני, המקום הבטוח ביותר באזור. לפי החלטת הועדה הנ"ל פצועים קשה הועברו לבית חולים ישראלי ופצועים קל נשלחו למחנה שבויים בירדן". מדברי מאשה קפלן, בתו הנ"ל של מ. ויינגרטן: "אני אחות במקצועי וכשהתחילו המאורעות, ידעתי שאטפל בכולם, יהודים ערבים או נוצרים, בשווה. אבי ניהל מרפאה לתושבי העיר העתיקה. בני כל הדתות קבלו שם טיפול רפואי חינם. אני הייתי האחות האחראית. המצור החל בנובמבר 7491 , עם הכרזת החלוקה ונמשך עד 82 במאי 8491. כשהתחילו הקרבות ממש, חילקנו את הרובע לכמה חלקים נפרדים למקרה שגזרה אחת תיפול. . . הפעלנו שלושה בתי חולים. ראשון נפל ביה"ח שבביתנו, אחריו המרפאה ולבסוף ביה"ח משגב לדך".

"בפינה מרוחקת היה ילד כבן עשר שהחזיק בידו כיכר לחם. כתף שמאלו רוסקה ברימון יד. ביסקוויטים היו מפוזרים על קפלי שמיכתו בלא שנגע בהם. הבעת פניו הייתה כשל אדם זקן למוד ניסיון. תהיתי אם אי פעם יוכל שוב להביט בעולם בעיני ילד". הערות המחבר לאחר פגישתו עם רפאל חנוך, )הוא הילד הפצוע(, כעבור 82 שנים: הילד היה בן 01 כשצילמתי אותו בביה"ח במנזר הארמני ביום הכניעה. יומיים קודם לכן הוא נפצע קשה בכתפו מרסיס רימון, כשעמד על משמרתו כצופה. הרעב הוא שדחף אותו להצטרף לקרב על העיר העתיקה. רפאל חיפש יחידה שתקבלו לשורותיה. לאחר שנדחה ע"י יחידה אחת, הוא התקבל בתור צופה ליחידה שהוצבה במאפיה. כאן נמצא לו מזון בשפע". סיפורו של רפאל: "הוצבתי ליד חלון קטן המשקיף על הגגות סביב. תפקידי היה לדווח מיד על כל לגיונר שראיתי זוחל על הגגות כדי להתקיפנו. כעת אני מבין מדוע שמו אותי שם. אילו הציבו אדם מבוגר כצופה ליד החלון הזה, היו הלגיונרים יורים בו מיד. כיוון שהייתי נער צעיר, הם לא עשו זאת. אבל כנראה שהם החלו חושדים בי, כי היו להם אבידות. לגיונר אחד השליך רימון לעברי. "

"איש צעיר שכב מחוסר הכרה מפגיעה בראשו. תווי פניו היו חזקים ונאים. הוא לחץ את ידה של האחות שהליטה את פניה בכאב".

"ב - 92 במאי לא נותר מן הרובע היהודי זולת קירות אבן חרוכים. לאורך רחוב בתי מחסה, המשקיף אל עבר ה הזיתים והכנסיה הרוסית, אספו אזרחים ערבים את המעט שנותר: שברי מדפים, משקופים וקופסאות".

"ליד רחוב שער השמים, מצא ערבי מאושר דלת ונשאה עמו בעגלתו".

"במורד רחוב בית- אל צעד מוסלמי גאה, ובעקבותיו אשתו היחפה, נושאת שלושה גלילי עץ מבית כנסת ספרדי סמוך, ובתו מאזנת על ראשה חבילת מצות".

מאי 8491 כעבור 82 שנים. "בניני האבן בגוון אפרסק התנוצצו באור השמש הצחה של ירושלים. הסביבה נראתה מוכרת במעומעם. כאילו כבר עמדתי במקום זה פעם בעבר. הדבר התמיה אותי, שכן פעולות השיקום והבניה ברובע היהודי החלו רבע המאה לאחר שהייתי כאן באחרונה. ואז. . . ראיתי את השלט: 'בתי מחסה' ". )רשמי המחבר בביקור לאחר 82 שנים(.

"בתי מחסה, שיום אחד קודם לכן יכלו לשמש תפאורה לסיפור של שלום עליכם, עמדו חרבים. תושביהם היו לפליטים בעיר החדשה. הקרבות יימשכו עוד, בהפוגות מתוחות והפסקות אש, עד לסיומה הרשמי של מלחמת העצמאות של ישראל, עם חתימת שביתת הנשק עם סוריה כ-41 חדשים אחרי כן. התמונה האחרונה החרותה בזיכרוני מן הרובע היהודי, באותו אחרי הצהרים של 92 במאי 8491, היא גופה חרוכה בפתחה של דלת - היהודי האחרון ברובע למשך 91 שנה. "

"בעמדי במקום ששם השתופפתי באביב 8491, כדי לצלם את בית הכנסת "פורת יוסף" בשעת הפגזה, לא יכ להאמין שזה אותו מקום. סימן ההיכר היחיד שנותר, היה החומה וחרכי הירי שלה, המקיפה את העיר העתיקה סביב. במקום שעמד גוש בנינים של "פורת יוסף", שנבנה במאה ה-91 , התנשא עתה עגורן ענק מעל כל הסביב סמל המאה ה-02 לתכנית שיקומה של העיר העתיקה".

סוף דבר במהלך הנסיונות לאתר את בית ההוצאה "עידנים" ואת המחבר, הצלם ג'ון פיליפס, כדי ליידעם על : כוונתי להשתמש בחלק מהחמרים שבספר, לצורך הכנת מצגת זו, הובררו העובדות הבאות . בית ההוצאה "עידנים" איננו קיים עוד . 1996 ובאשר למחבר, ג'ון פיליפס - הוא הלך לעולמו באוגוסט : 26. 8. 96 להלן דברים שפורסמו, סמוך לאחר פטירתו, בניו-יורק טיימס מתאריך John Phillips, 81, A “Life” Photographer John Phillips, a photographer for Life magazine from the 1930's to the 1950's who was known for his war photographs, died on Thursday at his home in midtown Manhattan. He was 81. The cause was not immediately certain, but he had been bedridden for three weeks with congestion of the lungs, said a friend, the photographer Cornell Capa, who was the founding director of the International Center of Photography in Manhattan, where Mr. Phillips lectured. Mr. Phillips was born in Bouira, Algeria, to a Welsh emigre father and an American mother. He was also a writer, and his work included books with text and photographs about Italy, Israel and Yugoslavia. At his death, he had almost finished writing his autobiography. Mr. Phillips's wife of 36 years, the former Anna Maria Borletti, died in January.

המצגת מוקדשת לזכרו של ג'ון פיליפס, כאות הוקרה והערכה לצלם בעל עין חדה וסופר בעל לב רגיש, שהצליח, באמצעות מצלמתו וספרו, להנציח עבור הדורות הבאים אירוע טראומטי בחיי המדינה, שזה אך זכתה בעצמאותה. לתגובה – הקש כאן אפריל 8002 מוסיקה -"ירושלים של זהב" של נעמי שמר; ביצוע - עופרה חזה.

מצגת זאת מאוחסנת בשרתי אתר נוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית www. nostal. co. il בקרו בארכיון המצגות שבאתר וצפו במצגות רבות נוספות בתחומי שימור התרבות, הנוסטלגיה וההיסטוריה של ישראל.